אולמי נוף ירושלים בע"מ נ' עיריית ירושלים

פסק דין

על-פי החלטתי מיום 4.5.08, סיכמו הצדדים את טיעוניהם.

התיק הגיע אל שולחני למתן פסק דין, אולם נוכחתי כי רב בו הנסתר, וביקשתי מן הצדדים את הבהרותיהם (החלטה מיום 29.10.09).

הצדדים הגישו הבהרותיהם ואף הוסיפו והרחיבו, והתיק חזר אל שולחני למתן פסק דין.

התביעה דנן נסבה על תשלומי הארנונה, אשר הנתבעת גבתה מן התובעת בשנים 2005, 2006.

לטענת התובעת, אלה היו בגביית יתר.

הרקע למחלוקת דנן הוא השינוי אשר חל בדרך חישוב הארנונה בשנת 1986.

קודם לשנה זו, ביקשה הנתבעת לשנות את דרך חישוב הארנונה, כדי שהארנונה אשר תוטל תהיה על-פי חישוב אחיד (סעיף 35 לסיכומיה).

במקביל, נחקקו חוקי הקפאה המגבילים את הרשות המקומית בהעלאת תעריפי הארנונה.

כך, לא יכלה הנתבעת להוציא אל הפועל את תוכניותיה לשינוי דרך חישוב הארנונה.

אין מחלוקת כי בכל שנה פנתה הנתבעת לוועדת השרים, כדי לקבל אישור להעלאת תעריפי הארנונה, בחריגה מן המגבלות שהוטלו לפי חוקי ההקפאה, זאת כדי ליישם בצורה הדרגתית את תוכניותיה.

אין מחלוקת כי וועדת השרים אישרה את פניות הנתבעת, תוך קביעת סייגים מפורטים בכל החלטה והחלטה.

הנתבעת חייבה את התובעת במלוא תשלומי הארנונה, על-פי צו הארנונה של הנתבעת, ומנגד זיכתה אותה בשיעור העודף, כך שהתשלום, בסופו של דבר, לא יחרוג מזה המותר על-פי החלטות השרים מדי שנה בשנה. כך, מבהירה הנתבעת את תחשיביה.

מנגד, התובעת צירפה לסיכומיה (נספח ב') תחשיב השוואתי, בו היא השוותה את תשלומי הארנונה אשר הוטלו עליה אל מול תשלומי הארנונה על-פי אישורי השרים, כפי שהיתה צריכה, לטענתה, לשלם.

ההפרש, לשנים 2005 ו- 2006, עומד על סך של 106,820 ₪, כולל הפרשי הצמדה וריבית, ומכאן התביעה.

ההפרש הכספי נובע ממחלוקות עקרוניות על דרך חישוב הארנונה, על-פי החלטות השרים.

אדון להלן במחלוקות אלה.

ביטול הזיכויים בשנים 2005 ו- 2006

בסעיף 24 לסיכומי התביעה, מלינה התובעת על כך שבשנים 2005 ו- 2006 לא בוצע זיכוי בחשבון הארנונה.

לטענתה, באותן השנים טרם נסגר הפער בין צו הארנונה לבין החריגות אשר אישרו השרים ולפיכך, היה על הנתבעת להמשיך ולבצע זיכויים (סעיף 4 לסיכומי התביעה וכן סעיף 18 לסיכומי התשובה). למרות טענה זו, לא ראיתי ראיה ברורה לכך כי אכן הפער לא נסגר עובר לשנת 2005.